רב חגיי שאל לחברייה. גרסינן להא בריש פ''ח דתרומות אמתנ' האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו' וכן כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר''א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר ושאל ר' חגיי מ''ט דר' יהושע דפוטר ומנלן לאוכל ברשו' כזהו בטעות הוא שהוא פטור וכי מה בין זה לשוגג בתרומה שכסבר שהוא חולין ואכלה שחייב ומה בין זה שהיה כסבור שהוא כהן ונמצא ישראל דאמרת שהוא פטור עכ''פ אכילתו בתרומה בטעות היתה וליהוי כשוגג דעלמא:

עאל ר' יוסי. נכנס אח''כ ר' יוסי לבית המדרש ואמרו לו שנתקשו בדבר זה ששאל להן רב חגיי אמר להם ולמה לא השבתם לו מן הדא או הודע וכו' כדלעיל ואמרו לו כבר רב חגיי בעצמו שהקשה לנו זה היא קיימה ותירצה מן דרשת מקרא זה:

לא אמרין ליה כלום. לא השיבו לו כלום על זה ואמר לון נימא לכון אנא מנין דכתיב או הודע אליו חטאתו והביא ורישיה דקרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע וגו' ודרשינן השב מידיעתו חייב על שגגתו יצא זה שאפי' יודע אינו פורש. והכי מסיים לה בהדיא בתרומות. שזה האומר מותר אינו שב מידיעתו הוא וכן זה שסומך על הוראת ב''ד אע''פ שהוא יודע שחלב הוא אינו שב מידיעתו הוא:

אמר לון אוף אנא צריכה לי. והיא גופה מעיקרא קשיא לי דלדבריכם האומר מותר לאו שוגג הוא לענין חיוב קרבן. וה''ג כמו שהוא בתרומות. מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב מה בין סבור שהוא מותר ונמצא אסור שהוא פטור. ושם ג''כ נתחלף בדפוס וכתיב שהוא אסור ונמצא מותר וטעות הוא. וכלומר ומאי טעמא דאמריתו באומר מותר כי הכא דסומך על הוראת ב''ד שהוא פטור וכן גבי פסח ומאי שנא בכסבור שהוא שומן ונמצא חלב דחייב:

אמרין ליה מן השוחט ברשות. מהאי טעמא הוא דפטור שהרי ברשות מצוה שחט שכסבור שהוא פסח וקסבר ר' יהושע טועה בדבר מצוה פטור הוא היכא שעושה מצוה כגון זה שהקריב קרבן דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין הן:

מה בין שוחט בשבת. סבור שהוא חול ונמצאת שבת דהוי שוגג וחייב בקרבן ומה בין סבור שהוא פסח ונמצא שלמים ושחט בשבת שהוא פטור לר' יהושע כדתנן בפ''ו דפסחים ושאר כל הזבחים ששחטן בשבת לשם פסח אם אינן ראוין לפסח חייב הוא לכ''ע דלא היה לו לטעות שזה כשר לפסח אלא ששחט בהעלם שבת או שלא ידע דשאר זבחים אסור לשחטן לשם פסח והוי העלם מלאכה ואם ראוין הן לפסח וכסבור שהוא פסח ונמצא שלמי' רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ומה בין זה לשוחט בהעלם שבת:

אמר לון אוף אנא צריכא לי. כלומר עוד קשיא לי חדא הא דלקמיה ומתוך כך נמי קשיא לי היא גופה כדמסיק ואזיל:

אמרין ליה מן הוריות ב''ד. כלומר מהוריות ב''ד למדנו דבר זה דלא דמי שוגג באכילה עצמה שכסבור שהיא מותרת דבכה''ג הוא דחייבה התורה בקרבן כגון שכסבור על חלב שהוא שומן וכן נמי כסבור שהוא חולין ונמצאת תרומה דבהא הוא דמחייב קרן וחומש לאפוקי היכא דלא שגג באכילה עצמה שידע שהוא חלב ואכל עפ''י הוראת ב''ד דפטור מקרבן והכי נמי בידע שהיא תרומה ואכל בשגגת עצמו שכסבור שהוא כהן ומותר לו לאכלה דהויא דומיא דהוראת ב''ד וכה''ג לאו שוגג מיקרי לענין חיובא דקרבן וכן לחיובא דקרן וחומש בתרומה:

וכא מה. הכא מאי אם בעינן שיהו כולן מורין מטעם אחד ולא איפשיטא:

תמן. גבי עיבור שנה א''ר זעירא לעיל בפ''ק דסנהדרין בהל' ב' והוא שיהו כולן מורין ומודין זה לזה מטעם אחד ולאפוקי אם זה אומר מצד זה ראוי לעבר השנה וזה אומר מצד אחר:

נכנסו מאה. לישב ולהורות עד שיורו כולן וישגו בהוראה זו:

מן המקום ההוא וגו'. גבי זקן ממרא כתיב ויליף דבר דבר כתיב הכא ונעלם דבר מעיני הקהל וכתיב התם על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וגו' מה להלן מב''ד שבלשכת הגזית אף כאן עד שתצא הורא' מב''ד שבלשכת הגזית:

מלישכת הגזית. מב''ד הגדול היושבין בלישכת הגזית:

והן שהורו מותר. הא דאמרינן בעקירת כל הגוף פטורין דוקא אם הורו להדבר להיתר לגמרי כגון דתנן לקמן אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתור' והתירו הדבר אבל אם הורו פטור ממיתה או מקרבן במקום דשייך אבל אסור הוא לא בדא אמרו דהרי אין כאן עקירת כל הגוף לגמרי:

אין חייבין וכו'. כלו' וכן הא דתנן לקמן עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת ולא שיורו לעקור את כל הגוף נמי מדבר דרשינן דבר מהמצוה ולא כל המצוה:

ומה טעמא ונעלם וכו'. קס''ד מונעלם דריש דמכלל שידעו בתחילה והיינו דפריך הניחא הא לדעתיה. דר' ישמעאל דדריש התם לידועה בתחילה מונעלם מכלל שידע וכו' כמו שהובא לעיל אלא על דעתיה דר''ע דדריש התם לידיעה בתחילה מונעלם ונעלם שתי פעמים הכא מנא ליה ומשני ת''ל ונעלם דבר כלומר מדבר דרשינן לה הכא דמיותר הוא עד שיהיה הדבר גלוי להן ונכסה מהן:

אין חייבין. ב''ד בהוראתן אלא על דבר שהיה גלוי להן בתחילה ואח''כ נכסה ונעלם מהן ולאפוקי אם נעלם מהן הדבר מתחילה:

ומשני מן הדא. דאמרינן בברייתא דלעיל דדריש אליבא דר' יהודה מנפש תחטא וכו' התולה בב''ד פטור וה''נ דריש לה ר''ע:

על דעתיה דר''ע. אלא אליבא דר''ע דאיהו מפנה להאי קרא דאו הודע להך דרשה במחוייבי חטאות וכו' דתני וכו' כדלעיל ולדידיה קשיא השתא מנא ליה למידרש הכא דהסומך על הוראת ב''ד פטור מקרבן דאליביה דדריש או הודע מכל מקום ואפי' לאחר יה''כ לא מצינן למידרש להא מהאי קרא גופיה כדדרשי' אליבא דר' ישמעאל:

על דעתיה דר' ישמעאל דלא מפני ליה אהן קרייה דאו הודע במחוייבי חטאות וכו' דהא לדידיה דדריש מונעלם מכלל שידע לידיעה בתחילה בהעלם טומאה וקדש לא קשיא האי קושיא דמקשי התם אליבא דרבי עקיבא דאיהו לא ס''ל האי סברא דלידיעה בסוף ל''צ קרא וכדדרש לה התם באמת גם לידועה בסוף מדכתיב והוא ידע הרי שתי ידיעות וא''כ האי קרא הכא או הודע גבי חטאות דעלמא לא אייתר ליה לר' ישמעאל למדרש ביה להא דתנן בכריתות אלא דלגופיה איצטריך לידיעה בסוף דלייתי קרבן וממילא שפיר שמעינן לדרשת דשב מידיעתו בעינן מהאי דרשא גופיה דהכי דרשינן אשר לא תעשינה או הודע וגו' כלומר אם היה לזה ידיעה כמו דצריכה ליה ידיעה השתא לקרבן היה פורש ושב מהחטא מחמת ידיעתו ולאפוקי הסומך על הוראת ב''ד דלא שב מידיעתו הוא:

על דעתיה דר' ישמעאל. ופריך הניחא הא דאמרת דמקרא דאו הודע ילפינן להסומך על הוראת בית דין שפטור מקרבן אליבא דר' ישמעאל שפיר הוא דמצינן למימר הכי דאיהו ס''ל בפ''ק דשבועות ומייתי לה לקמן דטעמא דבעינן ידיעה בתחילה גבי העלם טומאה והעלם קדש ומקדש משום דדריש ליה כרבי דכתיב ונעלם מכלל שידע ולר''ע אמרינן התם דס''ל ידיעה בתחילה להעלם טומאה מטעמא דדריש ונעלם ונעלם שני פעמים והטל וידע בין תרי ונעלם דלאחר שהיתה ידיע' נעלם ממנו למימר דבעי ידיעה בתחילה דאלו לידיעה בסוף ל''צ קרא דאי לא מתיידע ליה שחטא היכי מייתי קרבן ופרכינן התם על דרשת ר''ע התיבון הרי כתיב או הודע אליו חטאתו וגו' מעתה נימא נמי אם אינו ענין לידיעה בסוף דלא איצטריך תנהו לענין ידיעה בתחילה וא''כ בכל חטאות לימא דידיעה בתחילה בעינן ומשנינן פתר לה האי קרא דאו הודע לכדתנן בפ''ו דכריתות מחוייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יה''כ חייבין להביא אחר יה''כ וחייבי אשמות תלוין שעבר עליהן יה''כ פטורין מאשם תלוי אבל כי מתיידע ליה בתר יה''כ מחוייב להביא חטאת ולהכי איצטריך או הודע דאי לאו האי קרא ה''א דכי מתיידע ליה בתר יה''כ לא מייתי חטאת דהא כיפר עליה יה''כ דחטא שאינו מכיר אלא המקום הוא ואפי' במחוייבי חטאות וודאין ולא נודע להן עד אחר יה''כ ה''א דיה''כ מכפר דהא ביה''כ לא נודע לו וחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוה הלכך כתב האי קרא דאו הודע דכי מתיידע ליה בתר יה''כ בעי לאתויי חטאת והשתא היינו דקאמר הכא: